טקס החתונה היהודי מסתיים כשמנפצים כוס כשרוקעים עליה. באופן מסורתי, החתן לבדו שובר את הכוס. אך בשנים האחרונות, לעתים קרובות זוגות רוצים ליהנות מהעניין יחד ושוברים שתי כוסות עטופות במפיות. לסמלים יהודיים מעטים יש רק הסבר אחד, וההסבר הבא חוזר לספר ברכות (פרק ה' פסוק ב') בתלמוד. שם מסופר על איש שחגג חתונה לבנו ושם לב שהרבנים שנכחו בה היו עליזים מאוד. הוא אחז בגביע יקר ושבר אותו לפניהם. כך הוא גרם להם להיות מפוכחים. במילים אחרות במקום שבו יש שמחה, צריך להיות גם חשש.



בימי הביניים היו חזיתות מבני בתי הכנסת בגרמניה משובצים אבן מיוחד לשם ניפוץ כוסות בסיום טקס החופה. עם זאת, ההסבר למנהג השתנה עד המאה ה-14, כשהוא זכה לסמל את זיכרון חורבן בית המקדש בירושלים. כך או כך, המסר הוא שבשיא השמחה יש לזכור את הכאב וההפסד, שנגרמו לעם היהודי ולזכור שהעולם זקוק לרפואה.

שבריריות הזכוכית מסמלת את חולשת יחסי האנוש. משום שהאהבה החזקה ביותר נתונה להישבר, הזכוכית שנשברה בסוף טקס החופה היא סמל לתפילה שברית הנישואין לא תישבר לעולם. אפשר למצוא במקורות שונים, שקולות רועשים הם שיטה עתיקה להברחת שדים ואנרגיות שליליות שנמשכים לאנשים יפים ואל מזלם הטוב, כמו הזוג המאושר שעומד מתחת לחופה. נישואין הם ברית, שנכרתת על ידי שבירה. זכר לכך שבסיני נשברו לוחות הברית.




לשבירת הזכוכית יש גם משמעות מינית, שכן היא מתירה את החיבור המיני שמותר לזוגות רק לאחר נישואיהם. במשך מאות שנים שבירת הזכוכית סימלה במרומז גם את קריעת קרום הבתולין של הכלה. לכן היה חשוב כל כך שהחתן יצליח.

כמו כן, שבירת הכוס מסיימת את השקט של הזמן המיתי שמתחת לחופה, בזמן שהעולם שמסביב המשיך להתנהל קדימה. כולם נושמים לרווחה, מוחאים כפיים וקוראים 'מזל טוב'. כך החגיגה מתחילה.